שלום לכם חובבי ג'אז יקרים, הפעם המאמר עוסק בנינה סימון וגם בבתה ליסה סימון
לכרטיסים בבית האופרה ת"א 10.11.17
לכרטיסים בזאפה הרצליה 11.11.17
נינה סימון נולדה בצפון קרוליינה ב1933 ושמה המקורי היה יוניס קתלין וימון .
היו לה שמונה אחים ואחיות. כמו זמרות שחורות רבות היא החלה את דרכה בשירה בכנסייה הבפטיסטית ולמדה פסנתר.
זמרת, פסנתרנית, מלחינה שביצעה מוזיקה בכמה בסגנונות ג'אז, בלוז, סול, רית'ם אנד בלוז ועוד.
בגיל 10 ביצעה הופעה ראשונה בפסנתר ובה חוותה גזענות כאשר הוריה שישבו בשורה הראשונה התבקשו לפנות את המקום לטובת לבנים. האירוע הוביל אותה להיות מעורבת בתנועה לזכויות האזרח.
בגיל 17 עברה לפילדלפיה ללוות הרכבים וזו הזדמנות עבורי להתייחס לכך שנינה עברה ערים ומדינות הרבה מאוד פעמים בחייה וכל פעם הייתה סיבה אחרת לכך. לעיתים זו היתה הזדמנות לקבל הופעות טובות יותר, אך לעיתים זה היה כדי להימנע מגילויי גזענות. היא למדה בג'וליארד בתקופה בה מעט מאוד שחורים למדו שם וזה התאפשר בשל תרומות מאנשים נדיבים.
היא התנסתה בבלוז וג'אז כאשר ליוותה הרכבים במועדון לילה באטלנטיק סיטי ונמשכה לשני הסגנונות. ב-1954 שינתה את שמה לנינה סימון ( נינה זה נערה בספרדית וסימון על שם סימון סניורה הצרפתייה). ההכרה הציבורית הראשונה לה זכתה הייתה ב-1959 כאשר ביצעה את השיר הזה.
שנות ה-60 היוו שיא המאבק של השחורים למען זכויות אזרחיות. נינה סימון לקחה חלק פעיל ולאחר רצח אדגר אוורס ופיצוץ כנסייה באלבמה שהוביל למותם של 4 ילדים שחורים, היא כתבה, הלחינה והקליטה את שיר המחאה הזה. מספרים על סימון שהיא נלחמה רוב חייה באלכוהוליזם ובדיכאון.
בשנות השישים וגם בהמשך הקריירה שלה היא נהגה לבצע גם שירי שקשורים למיינסטרים פופ.
שימו לב לנטייה שלה לעבד את הקטעים הכל כך מוכרים בדרכה שלה. היא אינה מבצעת גירסאות כיסוי אלא מביאה את הפרשנות האישית שלה מבחינה צורנית, מלודית ולעיתים גם הרמונית. גם התזמור עצמו מציג כלי נגינה לא כמו במקור. מבקרי המוזיקה לא ידעו איך לעכל את הביצועים שלה לפופ. הם שמעו מישמש של נגינה טכנית קלאסית בפסנתר לצד אווירת קוקטייל ג'אז.
אני מציב את נינה סימון לצד זמרות ג'אז מעולות כמו שרה ווהן, בשל הנגינה בפסנתר שמאפשר להן לקחת אחריות מוזיקלית על העיבוד ועל חלקיו ולהיות מנהיגות של ההרכבים שלהן.
ב-1971 עזבה את ארצות הברית בשל סכסוך עם אמרגנה, חברת התקליטים ורשויות המיסים. דברים כאלו קרו למוזיקאים אמריקאים רבים שהיגרו לקופנהגן (דקסטר גורדון) או פריס (באד פאוול).
ב-78 חזרה לארה"ב ונעצרה כי לא שילמה מיסים כמה שנים במחאה על מלחמת ויאטנם.
היא גרה בכמה מדינות באיים הקאריביים, באפריקה ובאירופה והמשיכה להופיע גם אחרי גיל 60.
החל מ-1993 עברה לגור בדרום צרפת ושם גם נפטרה ב-2003.
שיר נוסף שראוי מאוד להאזין למילותיו המחאתיות הוא שיר זה. האומץ של נינה למחות עוד ועוד על מצב השחורים ועל תופעות חברתיות אחרות ראוי לציון, אזכור והרבה הערכה.
ולסיום שיר נוסף שמעט פחות מוכר, Black Is The Color ! וכדאי להאזין לטקסט שלו.
נינה היתה פסנתרנית טובה, זמרת מוכשרת וכתבה שירי מחאה משמעותיים לצד ביצוע שירים מוכרים של הרכבים אחרים. היא היתה נשואה פעמיים ושמה של בתה ליסה סימון.
ליסה סימון תבקר בישראל במסגרת ההופעות של ג'אז חם בתאריכים 9.11/ 10.11 / 11.11 .
היא מתגוררת בצרפת ונחשבת זמרת, מלחינה וכותבת שירים טובה מאוד. היא תבצע מופע הוקרה לאמה נינה סימון עם ההרכב האורגני שלה. הנגנים שלה נהדרים והגיטריסט שלה עוזר בניהול המוזיקלי וזה ניכר בקטעים רבים כמו למשל השיר הצרפתי הידוע.